<h1>ספר החינוך מצוה קנ"ב</h1>
<h2>דף לח.</h2>
שלא להכנס שתוי במקדש, וכן שלא להורות, כלומר שלא נדון בדבר מדיני התורה בעוד שיהא האדם שכור, שנאמר [ויקרא י'] יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד. ולשון התלמוד [עירובין ס"ד ע"א], שתה רביעית אל יורה. ולשון ספרי, יין וגו' אל תשת, אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר המשכרים, תלמוד לומר ושכר. אם כן למה נאמר יין, על היין במיתה ועל שאר המשכרין בלאו. ושם נאמר מניין שאינו חייב אלא בשעת העבודה, תלמוד לומר אתה ובניך וגו' ולא תמותו, אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבין מיתה על ההוראה. שורש המצוה ידוע שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היוקר כמו ענייני המקדש ודברי התורה רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומכוון בכל מעשיו, אין להאריך בדברים פשוטים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שכל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין הרי זה אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים, ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר [שם] ולא תמותו. וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להכנס למקדש כולו מתחלת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכור או פרוע ראש דרך ניוול, כלומר ששערות ראשו גדולים ביותר, או קרוע בגדים, ואף על פי שאינו באזהרה איסור יש בדבר, והאיסור אינו אלא מפני כבוד הבית. ולפיכך ישראל מותר ליכנס שם בשערות ראשו מגודלות יותר משלשים יום שאין זה ניוול אצל בני אדם, ואף על פי שהכהנים הוזהרו בזה לגודל קדושתן וקרבתן בבית הקדוש שראוי שלא יהא בהם דבר יתר כלל, רק שיהיו כולן יפים ומום אין בם, אין שאר בני כל אדם בגדר שלהם רק שלא יכנסו שם בשערות גדולים ביותר, כמו שאמרנו. ושיעור היין שישתה האדם ויהא אסור ליכנס למקדש או להורות הוא רביעית לוג שהוא ביצה ומחצה ושישתה אותו חי ובבת אחת, ובתנאי שעברו על היין ארבעים יום משנעשה. חסר אחת מאלו פטור אבל אסור, ואינו מחלל עבודה בכך. שתה יותר מרביעית מן היין אף על פי שהיה מזוג ואף על פי שהפסיק ושתה מעט מעט חייב מיתה ופוסל העבודה. היה שכור משאר המשכרים אסור להכנס למקדש, ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר המשכרים אפילו מן החלב או מן הדבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה, שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת העבודה, ואין מתחללת אלא בשכור מן היין.
וכשם שאסור לכהן לבוא למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, ואפילו שתה דבש תמרים או חלב ונתבלבלה דעתו אל יורה, שנאמר [שם] בפרשת יין ושכר אל תשת ולהורות את בני ישראל. ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שיודיעוהו הצדוקין מותר, כגון שהורה שהשרץ טמא והדם אסור וכיוצא בהן, ומותר לשכור לקרות בתורה, ואפילו הלכות ומדרשות, והוא שלא יורה. ואם היה חכם קבוע להוראה לא ילמד שלימודו הוראה היא. שתה כדי רביעית בלבד והיה בה מים כל שהוא, או ישן מעט, אם הלך כדי מיל כבר עבר היין ומותר לעבוד, אבל אם שתה יותר מרביעית אפילו מזוג אם ישן שינה מעט או הלך בדרך מוסיפין בשכרותו אלא ישהא לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שום דבר בעולם. אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימי שבתן, ואפילו שאר בתי אבות של משמר שאין עבודתן אותו היום אסורים, שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב של אותו יום ויצטרכו לאחרים מאנשי משמרן לסייען, ואנשי משמר של אותו יום אסורין לשתות בין ביום בין בלילה שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדיין לא סר יינו מעליו. כהן שיודע מאי זה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים הם בעבודת היום אסור לו לשתות כל אותו היום. היה יודע מאי זה משמר הוא ואינו מכיר בית אב שלו אסור לשתות כל אותו שבת שמשמרתו עובדין בה. לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו, הדין נותן שאסור לשתות [יין] לעולם, אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מותר לשתות תמיד, לפי שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו. ונוהג איסור ביאת מקדש בשכרות בזמן הבית בזכרים ונקבות, ומניעת ההורייה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וכן באשה חכמה הראוייה להורות. וכל מי שהוא חכם גדול שבני אדם סומכין על הוראתו אסור לו לשנות לתלמידיו והוא שתוי, שהלימוד שלו כמו הוראה הוא, כמו שאמרנו. ועובר עליה ונכנס שתוי יין מבין האולם ולמזבח ולפנים חייב מלקות, ואם עבד עבודה חייב מיתה בידי שמים, ואם שתה משאר המשכרין ועבד חייב מלקות לבד לא מיתה. וכן כל מי שהורה והוא שתוי בין כהן או ישראל עבר על לאו, בין שתוי מן היין או שתוי משאר משקין המשכרין. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב כי מעלה היא מדבריהם שלא להכנס למקדש שתוי יין, ואין מן התורה אלא שלא יעבוד שתוי.
